חרמות, בריונות, בדידות הם לא דבר חריג בחייהם של ילדים ומתבגרים, בעיקר בעידן הטכנלוגי הנוכחי. לפעמים הילדים חווים את אותם הקשיים והאתגרים ולא משתפים את ההורים במה שעובר עליהם, בין אם מתוך בושה, פחד או חוסר אמונה בכך שמשהו יכול להשתנות. על כן, הם חייבים דמות שתלווה אותם ותבין כשהילד חווה קושי, זה למעשה המורה החדש.
בעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים, רוב האינטרקציה מתקיימת במדיה החברתית, דבר שמקל על יצירת קשרים אך מאידך גם מאוד מקל את עניין "האצבע על המקלדת". חרם יכול להתבצע מאחורי מסך בלבד וליצור אצל הילד טראומה אשר יקח אותה איתו שנים קדימה. גם ההורים הקשובים והמתעניינים ביותר, לא תמיד יכולים לשים לב אם קורה משהו חריג בחייו של הילד.
הדמות המבוגרת היחידה שנמצאת בחייו של הילד בנקודת זמן זו היא המורה או המחנך שלו. זו למעשה הדמות שנמצאת עם הילד ברוב שעות היום ומלווה אותו בתהליך הלימודי והחברתי אותו הוא עובר בבית הספר. במידה והמורה לא יהיה עירני מספיק להתרחשויות, גם הוא יכול לפספס משבר שאותו הילד חווה. כאן מגיעה חשיבותו של המורה החדש, המורה אשר זיהוי חולשות ונתינת תשומת לב לכל ילד הם ערכים עליונים עבורו.
מדובר במהפכה של ממש כי היא מעידה על שינוי יסודי בצורת הלימוד והחשיבה, שינוי המתבסס על הטכנולוגיה החדשה ועל שפע המידע שכל כך נגיש לנו. איך זה משפיע על מהפכת החינוך?
המורים החדשים שלומדים בבית ברל יודעים להשתמש במסכים כדי לדבר בשפה של התלמידים ולגרום להם להקשיב; המורים החדשים יודעים כיצד לגרום לתלמידים שלהם להבחין בין פייק למציאות, לפני שהם משתפים עוד מידע; המורים החדשים יודעים כיצד לגרום לתלמידים להבין שלמעשים שלהם יש השפעות.
להיות המורה החדש אומר להתעדכן כל הזמן. נגמרו הזמנים בהם המורים היו מנותקים לחלוטין ממה שחשוב לתלמידים, המורים החדשים לומדים כל הזמן ביחד עם התלמידים: תחומי חשיבה, חינוך, פסיכולוגיה, ניהול כיתה ועוד.
אירה דולפין מספרת על הקשיים שחוותה כאשר עלתה ארצה ומה מאחלת לילדיה בעתיד:
שירלי טמיר משתפת בסיפור שהייתה עדה לו בגן ומסבירה כיצד היא חושבת שהמורה החדש צריך להתנהל בכדי לפתור מקרים חריגים:
ליבילנד, אמא לשישה ילדים, מספרת על המורה שהצילה את חייה:
במכללה האקדמית בית ברל אנו מכשירים את המורים שלנו לראות כל אחד, לשים לב לכל פרט ולתמוך בכל ילד לאורך הדרך.
